יצירתי מלווה את שגרת הפנאי הציבורית בגן סאקר שבירושלים. התבוננות באורחות הגן מנחה אותי לבחינת התפתחותה של זהות שבטית ולאומית היברידית בחברה הישראלית. תיעדתי בשנים החולפות את הגן בסדרת תצלומי סנאפשוט נחרצים, לאור השמש הקופחת. לעומתם, צילום הוידיאו הלילי מתארח אצל מושאיו באורך רוח. בספרה, "האמנה האזרחית של הצילום", מתארת אריאלה אזולאי את המפגש הצילומי כמערכת כללים ברורים מאליהם. הרמת המצלמה מאותת על ראשיתו, והקליק על סיומו. התנהלות הטקס סביב אותות מכניים הופכת לרפלקס מותנה בעיני המצולמים, וכך מנוטרלת לכאורה נוכחותו הסובייקטיבית של הצלם. עם המעבר לצילום וידיאו בגן, יוצרת המצלמה מרחב זמן חדש. אותות הפתיחה והנעילה של הטקס הצילומי לא נשמעים, ונוכחותי המצלמת נפקדת מהדימוי הנראה לעין. נדמה כי המצולמים הפכו שבויים בתוך הקומפוזיציה, ללא נקודות ייחוס בזמן. לנגד נוכחות המצלמה, נעים המצולמים בחוסר נחת. מודעותם לצילום הוידיאו המתמשך מובילה אותם לנסות ולשחזר ייצוג ראשוני וקפוא. לאור מאבקם, שנועד לכשלון בשל התערבות הטבע והמתרחש מחוץ לגבולות הפריים, לא מתאפשרת בחינה שלווה של הדימוי המצולם. זאת, בניגוד לסטילס המתאפיין בדממה חזותית (stillness) נוחה לצפייה. מעשה הצילום בגן מתנתק ממקומו הטבעי בעולם ההתבוננות, וחותר להשתלב בחיי המעש. שוליו של המוקד הצילומי המובהק מטשטשים, תוך יצירת מרחב זמן של הווה מתמשך בחיי הגן. הבאים בשערי הגן מבקשים למצוא איזון בהגדרות חייהם ומרגוע מעמל יומם. בעבורי, ההגעה החוזרת לגן, הנגזרת מאופי התיעוד הממושך, נדמתה עד מהרה למעמד עלייה לרגל. ביצירה מגולמות עתות שחוק וכמיהה לצד רגעי מחנק בעננת עשן התמיד. היציאה מגלות לגאולה, בדמות ירושלים, מתוארת בקינתו של ר' אברהם אבן עזרא "אש תוקד"1. עם בניין העיר, נראה כי הכיסופים שדבקו בה נותרו ללא התגלמות ארכיטקטונית. המבקרים בגן, להם קשת נרחבת של מאפיינים דתיים, שרויים בקונפליקט זהותני מתמיד. תנודתיות זו מובילה ליצירת נארטיב ציבורי בלתי מוסדי, המעניק פרשנות חדשה למושגי הקדושה המסורתיים. כך, תוך דיאלוג של ערגה והערצה מול מוסכמות הדת, נמסך נופך פולחני ומקדשי על מארג טקסי החולין בזעיר אנפין המתנהלים בגן

לאתר של טוהר לב ג'יקובסון
tajtoj@gmail.com
054-8170195