יצחק ירושלמי, צלם אוטודידקט, התוודע לצילום כילד חוץ בקיבוץ חוקוק. מכספי עבודות מזדמנות רכש לעצמו מצלמה מתוצרת יאשיקה, ובגיל 13 החל לצלם את קהילת העולים, תושבי המעברה, ובהמשך את קהילת שכונת מורשה ברמת השרון אליה השתייך. המצלמה של ירושלמי מתפקדת כתחליף למבט, שנעדר מחיי היומיום של אותם עולים מן המזרח, שחיו בשולי החברה.
התערוכה בגלריה לאמנות של מוסררה מספקת הצצה לארכיון תצלומים דיגיטליים בשחור־לבן, המקוטלגים לפי נושאים הרווחים בעבודתו של ירושלמי: תצלומי דיוקנאות, זוגות, כלי תחבורה, חבורות והווי בשכונת מורשה.

בחודש מרץ 2021 נפתחו בגלריות מוסררה שלוש תערוכות המחברות תחת הגג הרעיוני של פוטופואטיקה בין אמנות פלסטית לשירה והגות.

"דמעות, אמרנו, פנינים…" (ויקי שירן)

ד"ר ויקי שירן (1947–2004), מן המנהיגות הבולטות בתנועות למען צדק חברתי בישראל מאז שנות ה-70 של המאה ה-20, הייתה מקורבת ל"פנתרים השחורים" וממובילות תנועות המחאה שנולדו בעקבותיה: "אזרחים למען השכונות" ו"החזית המזרחית", פעילה מרכזית בתנועות מחאה מזרחיות פמיניסטיות וממייסדות תנועת "אחותי" ו"הקשת הדמוקרטית המזרחית".

פואטיקה מן המכונה . התערוכה תציג פסיפס של עבודות מתוך גלים שונים של אמנות רשת ישראלית, עבודות המסמנות את האופנים השונים בהם מתגלה הפואטיקה של אמנות הרשת. לתערוכה בחלל זה קדמה תערוכת רשת שהתקיימה במסגרת הביאנלה לאמנות רשת.

בין הברה להברה יש חלל ריק , המראה שירים של זלי גורביץ' לצד עבודות צילום, וידיאו, ציור והדפס שעוסקות בשפת האמנות. האוצרת אירנה גורדון בחרה את העבודות יחד עם המשורר זלי גורביץ, כי נמצא בהן דיאלוג סמוי עם שיריו של המשורר. בתערוכה נוכל לראות עבודות אמנות של שישה אמנים לצד שיריו המודפסים של גורביץ

"ללא חרפה וללא תהילה" אשר מגיבה ליצירתו הקנונית רבת ההשפעה של ט.ס. אליוט "ארץ הישימון" (במקור – "The Waste Land"). יצירה זו שנכתבה ב-1992 והפכה לאחת מאבני היסוד של השירה המודרניסטית, עוסקת במוות שבתוך החיים, בקרבן- מוות כעשוי להיות בורא חיים ובסמלי עקרות ואי ממשות של ארץ ישימון המודרנית.

התערוכה מתמקדת במושג ״חוש האפשרות״ המופיע בספרו של רוברט מוסיל. ״אם יש חוש-מציאות – מן הדין שייהא גם חוש-אפשרות״ כותב מוסיל, ומתאר את האיש בלא תכונות כמי שניחן בחוש זה: ״חוש-האפשרות, ניתן אפוא להגדירו ככושר לחשוב דברים שגם הם היו יכולים להיות, ולא להחשיב את המצוי יותר ממה שאינו מצוי״.

אולריך הוא גיבור הספר "האיש בלא תכונות", אוטופיסט המצוי במסע התפתחות אישי, מנסה להבין מה המשמעויות של זהות, אמת ואלוהות, ומחפש אחר "החיים הראויים" בעודו חי כאיש ללא תכונות. "אולריך" בתערוכה הוא גם מעין "שם-קוד" להזדהות ולשאלת הזהות שהעלו אמני התערוכה בעקבות הספר, תוך התייחסות לביוגרפיה הפרטית שלהם, כאשר התערוכה מבקשת להפנות את שאלת הזהות גם אל הצופה.

התערוכה מחברת בין אמנות , חברה וטכנולוגיה, וכוללת עבודות אינטראקטיביות בשיתוף עם הקהל. בעידן של ריבוי-זהויות, נדמה שהאוטופיה של מוסיל קוסמת מתמיד. בעוד אנו מאבדים את הזיקה לזהויות העבר שלנו, העולם המלאכותי מסביבנו אוגר בינה – ובונה זהות משל עצמו. התערוכה בוחנת את האופנים שבהם זהות, אנשים, תרבות וטכנולוגיה מחפשים זהות חדשה בעולם המשתנה, ומשילים מעצמם זהויות "מיותרות".

התערוכה היא פרי משותף ומסעיר של אמני צילום ומשוררים/ות, בעקבותיו של האקספרסיוניסט הגדול של השירה העברית, אורי צבי גרינברג. במהלך מספר חודשים נפגשה הקבוצה, עם "מכות חשמל" מיצירתו של המשורר, לצד לימוד חוויתית מעולם אמנות הצילום, בהתמקדות בשלושה נושאים עיקריים: האקספרסיוניסטי, הפוליטי והמיסטי. התוצרים שנאספו מן המסע הזה הם דיאלוגים חיים ובועטים, והתערוכה עצמה נאצרה מתוך הפנמת העמדה הנבואית האצ"גית והפרכתה גם-יחד.

שם התערוכה לקוח משירו של ז'בוטינסקי "מדריגל".
דמותו של זאב ז'בוטינסקי מזוהה יותר מכל עם אקטיביזם צבאי ומדיני אך תערוכה זו בוחרת להתבונן בז'בוטינסקי היוצר, המשורר, המתרגם והסופר וביצירתו הרחבה ורבת השכבות.

התערוכה הרב תחומית מפגישה בין חומרי זכרון ואוביקטים מהחיים לבין יצירות אמנות של אמנים, משוררים ופרפורמרים צעירים, בני דור 1.5, המרכיבים את התרבות הבריה"מית הצעירה המתעוררת כיום בישראל. האמנים המציגים עלו מברית המועצות לארץ בשנות ה-90 יחד עם הוריהם וחוו שינויים בתוך התא המשפחתי שהשפיעו על זהותם ועל הבחירות האמנותיות שלהם.

התערוכה מציגה את קבוצת "משיב הרוח", משוררים ומשוררות העוסקים במימד הרוחני בשירה העכשווית, וקבוצת צלמים. אמנים צעירים המתבוננים מחדש באור הפיסי רוחני של הצילום אשר קראו משירת קבוצת ״משיב הרוח״ ומשיבים את הרוח לצילום העכשווי, זאת מבלי לוותר על ראיה מפוקחת וביקורתית, חברתית ופוליטית.

בתערוכה "גזר דין גוף", כותרת הלקוחה משם ספר הביכורים של המשורר אופיר נוריאל, ביקשנו לחקור את הגוף כמייצג של אחרות ביחסי אדם-סביבה דרך המדיומים של שירה וצילום. התערוכה שמה דגש על אותם המקומות בהם נוצר דיסוננס בין פנימיותו של הפרט לבין גופו המשייך אותו באופן בלתי רצוני לכלל מסוים, ומנסה לבחון את אפשרות המילוט של האינדיבידואל מתוך אותו ייצוג גופני בו הוא כלוא.