המוזיאון הוירטואלי מוסררה נוצר בשיתוף עם חברת השיווק Modus והסטודיו לניו מדיה NXLS. סריקות תלת מימד נוצרו על- ידי הסטודיו Scan the City
פיתוח, עיצוב ומיקום וירטואלי: טל הרינג
עיצוב גרפי: טל שטרן
מדיה חברתית: ניר לקס
תרגום: שרה שורק
התכנית התאפשרה תודות ל Communities Connecting HeritageSM בחסות מחלקת המדינה האמריקאית במימון ממשלת ארה"ב ומנוהלת על ידי World Learning
קרן מתנאל- החממה הירושלמית לאמנים
"תצלום הדיוקן הוא שדה סגור של כוחות. כאן ארבעה מדיומים, מצטלבים זה עם זה, יוצאים זה לקראת זה ומעוותים זה את זה. לפני העדשה אני בעת ובעונה אחת מי שמאמין שהנני, מי שאני רוצה שזולתי יחשוב שהנני, מי שהצלם סבור כי הנני ומי שאותו צלם משתמש בו כדי להציג את מלאכתו".
פעולת הצילום מפגישה אותנו עם האחרות של זולתנו בתוך מרחב חדש, שבו המבט הופך לנוכחות פיסית ומטפורית, בעלת תודעה עצמית. כפי שניסח זאת רולאן בארת, בתצלום הדיוקן מתלכדים מבטי הצלם, המצולם ועין העדשה בתוך מערך משתנה של תפיסות, מראות וכוחות, שנבנה מן המודע והלא מודע, מן הנשלט והבלתי נשלט.
התערוכה הוירטואלית "ההר המעשן" מציגה עבודות צילום ווידיאו של מפגש ייחודי שהתרחש בחורף 2019-2020, בעידן אחר, כך נדמה, מעט לפני שמגיפת הקורונה עטפה את עולמנו וקיומנו על פני כדור הארץ וצמצמה כמו באבחה אחת את אפשרויות המפגש הפיזי בין אנשים ממדינות, בוודאי מיבשות שונות. יצאנו מירושלים, קבוצה של חמישה נציגים מבית הספר, למה שנתפס בעינינו כמסע מכונן של התבגרות ושינוי. התארחנו אצל ילידים אמריקניים במדינות אורגון וושינגטון, במסגרת פרויקט בינלאומי ייחודי, שבית הספר מוסררה נבחר לקחת בו חלק – מוסד חינוכי ראשון בארץ שהתקבל לתוכנית הייחודית של The Communities Connecting Heritage (CCH) שמטרתה לשמר את המורשת התרבותית של קהילות נכחדות ברחבי העולם ולקשר בין ארגונים שונים ברחבי העולם. מן הצד שני אורגן המפגש על ידי הארגון Wisdom of the Elders מפורטלנד, האמון על שמירת המורשת הילידית האמריקנית של האזור.
"ההר המעשן" הוא הר סנט הלנס הקרוי Lawetlat’la בשפת שבט קאוליץ (Cowlitz) והשבטים המאוחדים של אומת יאקרנה (Yakarna Nation) שלהם הוא מקודש מזה אלפי שנים, ומסמן את מקום אבותיהם. אינספור הסיפורים והאגדות שנקשרו להר לאורך השנים מבטאים את תפישתו כיישות על-טבעית המשחררת כוחות של הרס ושל התחדשות, ועד היום מגיעים אליו הילידים האמריקניים כחלק מחיפוש אישי ומטקסים מסורתיים קהילתיים. כשאנחנו אוחזים בידיהם של צאסקה, טים, קונו ודואן, הגענו למרחבים של נופים אדירים, של הרים מושלגים ויערות עבותים המוארים באור של קסם וסוד. מכל מקום בו ביקרנו נגלה אלינו "ההר המעשן" (בשפת הילידים) במלוא יופיו הקמאי, שומר בתוכו את אוצרות החיים של הילידים האמריקניים, ניצב כעד שנחשף לטרגדיות הקיום שלהם, אך גם לאופק של סיכוי וריפוי.
החלטנו לצלם את מרבית דיוקנאות מארחינו לאחר טקס "קבלת הפנים" המסורתית שערכו לנו. הקמנו מרחב צילום ארעי ברוח הסטודיו הנודד של אירווינג פן, הנחנו מעגל של ענפי עץ הארז המקודש להם, וביקשנו מהם לעמוד בו, כל אחד בתנוחה ובבגד שבחר לעצמו, לעיתים כיחידים ולעיתים בזוגות או בשלישיות. חיפשנו להנכיח את הצילום כפעולה שמפגישה אותנו, כפי שלוינס ניסח זאת, "עם האחר לחלוטין שנבצר ממני להכיל", עם האחר האינסופי שהוא גם האידאה שלנו. תצלומים אלה מוצגים בחלל הכניסה לתערוכה, לצד תצלומי הנופים. בחדר השמאלי מוצג דיוקנה של מספרת הסיפורים הילידית, לצד עבודת וידיאו שבה היא מתועדת וחלק מדיוקנאות הילדים. חלל המרפסת מוקדש לארכיון של סרטים תיעודיים שנעשו על ידי מארחינו, ומתעדים את מורשתם וחייהם, לצד תיעוד שלנו של רשמי המסע.
זהו מסע שהייתה בו ודאות מסוימת, שכן נעשתה הכנה מוקדמת שכללה התכתבויות במיילים ומחקר היסטורי ותרבותי, אך גם אי ידיעה רבה: כיצד מתגבשת תוכנית עם שמות ומקומות ופרטים יבשים לכדי רקמה חיה – אורגניזם שנרקם וצומח והופך את המסע לממשות: עם מה אנחנו באים למפגש כזה מתוך העשייה שלנו המחברת בין אמנות עם ראייה חברתית, וכיצד אנחנו מנסחים את שנחשף אל מול עינינו באמצעות צילום ווידיאו. מוריס מרלו פונטי הצביע על המבט כחוויה גופנית, ועל מבטו של האחר ההופך את האני, את הסובייקט לקיים. מהי משמעות הדבר כשאנחנו מתבוננים בדיוקנאות שהציבו מארחינו בפנינו שהינם תיעודיים באותה מידה שהם תיאטרליים. באילו אופנים הם קוראים תיגר על האפשרות שלנו לראות את האחר, ובה בעת פותחים בפנינו מרחב אסתטי שהוא אתי, שכן אנו נקראים להשיב למבט שנגלה, מראה את עצמו בפנינו ומזמין אותנו לשיח, ונדרשים לקחת על עצמנו אחריות כלפי הזולת וכלפי עצמנו.
חווית הטבע המשמעותית ביותר עבורנו במסע התרחשה בעיירת הדייגים לה פוש (La Push), שנמצאת על שפך נהר הקיוויליוט (Quillayute) שלאורכו חיים צאצאי שבט הקיוויליוט. התצלומים מרצועת החוף השייכת לשמורת השבט, לוכדים את רגעי ההליכה שלנו שם – את אדוות האוקיאנוס שליטפו את כפות רגלינו בעוד אנו דורכים על החול ששיקף את דמותנו כבבואה מתקרבת ונעלמת כמו היינו פוסעים על זכוכית דקיקה, שברירית; את ארעיות החיים השרוגים ביופי מפעים וקודר. בעודנו נושמים את מראות המים שמתוכם פורצים איים קטנים מיוערים, נזכרתי בציורו של קספר דויד פרידריך "טייל מעל ים הערפילים" (1818) המתמקד במתח שבין ההתפעמות מן הטבע לבין הרצון לשלוט בו בדמות של הגבר האירופאי הניצב בעמידה אדנותית על פסגתו של הר, צופה בנוף ההרים הנגלה במלוא נשגבותו. בציור אחר שלו, "הנזיר שעל שפת הים" (1810-1801), נפרשת אפסיותו של האנושי אל מול הטבע בדמות אדם זעירה, כמעט נבלעת, בתוך מראות הים, השמיים והאדמה שמולו. הרהרנו בעוצמת המפגש עם מארחינו אשר אינם מבקשים לשלוט בטבע אלא מתמזגים עימו בחייהם במורד הנהרות הגולשים ממזרח למערב: אין המדובר בעמדה של התנגדות בין הסופיות לאינסופיות, בין התפעמות לאפסות, אלא ביחס של הרחבה רגשית ואתית של מהות קיומם האנושי. בתערוכה הווירטואלית מקבל הטבע ממד כמעט פנטסטי, כאשר מבנה בית הספר נראה שלא במרחב הירושלמי של מוסררה, אלא צף בתוך מראות טבע שנדגמו מתיעוד מסעינו, ובתוכם מבליחים מידי פעם אובייקטים ואתרים מקודשים למארחינו.
אנו מלאי הכרת תודה לאנשים מופלאים, צאצאי ה"פירסט ניישן" (האומה הראשונה), שידעו להפוך את אסונם ונסיונות הכחדתם למצפון של כוח והכלה: אותם שוכני הנהר והחוף, נשים גברים וטף שכל אחד ואחת מהם הרגיש כמקדש של רוח שנפתח עבורנו בקבלת פנים מרגשת של תום ונתינה, מזינים אותנו בקולות מן העבר, בנדיבות ובאהבה. שנים על שנים שהם נאחזים במורשת העשירה שלהם, מרפאים את עצמם, ובתוך כך ריפאו אותנו במרחב של המפגש בינינו.
השתהינו בלה פוש עוד שעה ארוכה, משתאים, נפעמים ומעורערים.
“li?a’tskal?axw”
(תודה רבה מקרב לב בשפת שבט הקיוויליוט)