עצם גופא

העבודות בתערוכה, שנולדו עוד בטרם משבר הקורונה המתמשך, נבחרו בשל נקודות המבט השונות שלהן ביחס לגוף. כולן נוצרו בזיקה לנקודות משבר או שבר, המאפשרות מבט על הגוף כ"אחר" — עירום, חשוף, נטוש. הצגתן כאן, בזמן הזה, מזמנת כל אחת מהן לחשוף אמת על הגוף, כפי שהתגלה בימי המגפה. משבר הקורונה חשף את מה שבאופן רגיל הוא, לכאורה, בלתי נראה: את מִ שטּור האדם ואת הפיקוח על גופו, בעיקר על תנועתו ועל קשריו, תוך הכפפתו לסטטיסטיקה, למיון, למדידה, לבירוקרטיה. תחת חקיקת חירום, שנועדה, כך נטען, לשמור על חייו, הפך הגוף נתון כולו למבט הרפואי. מצב זה הוביל לשאלה: מה נותר מן הגוף, כאשר הוא נדרש על פי חוק, באופן מיידי וחירומי, "להתקלף" מן ההוויה החברתית ומן ההקשרים התרבותיים, ה"תומכים" בו בימי שגרה. האמן הוא הראשון שנדרש להגיב על מצב דברים זה, וגם הפעם הוא מקדים את זמנו. העבודות המוצגות כאן, גם אם נעשו לפני המשבר, ואולי משום שנעשו עוד לפניו, משמשות עתה כמהלך פרשני. במסגרת מה שמכונה "משבר הקורונה המתמשך" נקרא גוף האדם — על ידי גופי הבריאות וגופי הממשל, ובשם הסדר הציבורי והשמירה על בריאות הציבור — להתבודד, להסתגר בתוך ביתו ולהתכנס אל תוך עצמו, מה שהוביל לטלטלה בין הפניקה הכללית לבין החרדה האל–ביתית. החרדה קשורה, בין היתר, להיתקלות במבט הרפואי–מדעי על הגוף: נתונים מספריים, גרפים ועקומות, ספרות המייצגות גופים, גופות ללא שם. האדם נקרא להתגונן מפני הנגיף הבלתי נראה, שאותו נושא גופו שלו או גוף חברו או גוף ילדו או גוף בן זוגו, באמצעות תלישה של גופו מתוך כל מה שבשגרה מקבע אותו ותומך בו. הוא נקרא להתבודד בביתו עם גופו, גוף במערומיו. האדם שנתלש, באמצעות חקיקת החירום, מן ההיבטים הרוחניים, הנפשיים, החברתיים והתרבותיים, נותר למעשה כ"עצם גופא" — בין "עצם העניין" לבין "גופו של עניין" — ניאולוגיזם הקושר בין העצם לגוף: העצם כתמך של הגוף; הגוף כעצם העניין; הגוף כשלעצמו, ללא כחל ושרק. כל העבודות בתערוכה מציגות יחס בין הגוף לבין הדבר שתומך בו.