חומה אטלנטית

ברבות מעבודותיו שב רועי קופר ומפנה את מבטו אל הים ואל הנופים הפתוחים ורחבי הידיים של דרום הארץ. הוא משקיף בדממה אל האופק כמי שתר אחר אבֵדה. דומה שהחיפוש מגלם לעתים כמיהה אל מקום בלתי נגיש: ערים סמויות מן העין, המייצגות זיכרון או פנטזיה; יבשות אבודות, בדיוניות, הטבועות בזיכרון האנושי ומסמלות הבטחה או תקווה; אזורים טעונים היסטורית, שפצעיהם הגלידו זה מכבר וכאבי עברם היטשטשו תחת שכבות הזמן החולף. אטלנטיס (2007), הצוקים הלבנים של דובר (2008), חלום עזה (2015) וראייה נוטלת (2022) הם רק כמה מן הפרויקטים הבולטים מסוג זה, שיצר בשני העשורים האחרונים. נופי הים ודרום ישראל הם נופי ילדותו של קופר, שנולד בקיבוץ מפלסים ובילה בו את שנותיו הראשונות. בכך הם משקפים מרחב שהוא בו זמנית אישי ורגשי, אך גם היסטורי ופוליטי; מרחב הזמן שחלף, כפי שהיטיב האמן לתאר בטקסט לתערוכתו "אין מנוס מהעבר" (נגא גלריה לאמנות עכשווית, 2002): "אישה מול הים, עיניה עצומות. גם אם עוצמים את העיניים, הים עדיין שם. גם אם מפנים את הגב אל העבר, העבר עדיין שם, משמעותי מתמיד, שכן אין מנוס מהעבר".

בתערוכה "חומה אטלנטית" חוזר קופר אל פרק אפל ומושתק בתולדות מלחמת העולם השנייה בדנמרק ואל השימוש בשבויי מלחמה גרמנים בפירוק מוקשים מחופי הים בסיומה של המלחמה. הוא מצלם לאורך חופי צפון-מערב דנמרק שרידי ביצורים מן החומה האטלנטית – קו ההגנה הנאצי, שנבנה בשנים 1942–1944 לאורך חופי מערב אירופה כדי למנוע אפשרות פלישה של בעלות הברית. בתום המלחמה נותרו החופים באזור ממוקשים, והשלטונות הדנים כפו על שבויי מלחמה גרמנים לפנותם. יותר מ-2,000 חיילים גרמנים השתתפו במבצע הפינוי, כמעט מחצית מהם נהרגו במהלכו. ההחלטה התקבלה בניגוד לאמנת ז'נבה, ועבודתם של השבויים אף תוארה כ"צעדות מוות" כיוון שהחיילים נדרשו לצעוד בשדות המוקשים כדי להבטיח שכל הפצצות אכן סולקו. במשך כשבועיים נסע קופר לאורך החופים הלבנים – הפסטורליים, אך העקובים מדם – וצילם. סדרת תצלומי הנוף המוצגת בתערוכה חושפת את הכפילות המצמררת הגלומה באזור: כפרים שלווים נפרשים לאורך החופים הלבנים, עפיפונים מחוֹללים בשמים נקיים, שרידים מתפוררים של גושי בטון מוטלים על החוף כלווייתני ענק, גבעות דשא רכות מוריקות סביבם. הזמן עושה את שלו. "חולות לבנים מכסים הכול", כותב קופר, "את הבונקרים האימתניים ואת הדם של מפרקי המוקשים בתום המלחמה. שגרת היום חזקה מכל זוועה ומכל זיכרון".

שקט גדול שורה על התצלומים. דממה דקה, התובעת השתהות ולעתים מאפשרת להבחין בסירת מפרש זעירה על קו האופק המטושטש. קופר מראה את הדברים הנוראים בשקט. גם בסדרות מוקדמות, בהן נקרופוליס (1996), שבה צילם שטחי אימונים צבאיים, או בחלום עזה, שבה צילם את קו הגבול לאורך רצועת עזה, הראה קופר אזורי מלחמה עקובים מדם בתצלומים פרונטליים, מאוזנים, שקו האופק חוצה את רובם. עבודותיו אינן מנסחות תשובות נחרצות או מסרים חד-משמעיים – הן מציבות שאלות על זמן, על זיכרון ואולי גם על תקווה; תקווה שהים, כמו הזמן, ישחק את הדברים האיומים ביותר עד שייעלמו כהבזקי אור.

רווית הררי

התערוכה הוצגה לראשונה בדנה, גלריה לאמנות, בקיבוץ יד מרדכי. עתה, במסגרת שיתוף פעולה בין שתי הגלריות, היא מוצגת מחדש בגלריה של בית הספר מוסררה. 

—

רועי קופר הוא מבכירי האמנים בישראל, זוכה מגוון מלגות ופרסים, ביניהם פרס שרת התרבות לאמנות פלסטית, פרס אנריקה קבלין לצילום על מפעל חיים מטעם מוזיאון ישראל, ירושלים, ופרס לאון קונסטנטינר לצילום מטעם מוזיאון תל אביב לאמנות. מן המורים הראשונים במחלקת הצילום הוותיקה של בית הספר מוסררה.