צילום כאמצעי למבט פנימה
זמינותה ונגישותה של המצלמה בעידן הדיגיטלי הפכו את הצילום לפעולה טבעית כמו נשימה כמעט. הצילום הפך לאמצעי של תקשורת, תיעוד, ייצוג אישי ושימור זכרונות. אתרים ורשתות חברתיות כמו פליקר, יוטיוב, פייסבוק וטינדר משמשים במה לעיצוב דיוקן עצמי מצולם, פרי רצונו של הפרט בתקשורת, שייכות והכרה. בעקבות כך, גבר גם השימוש במצלמה כאמצעי לצמיחה והתחזקות רגשית בטיפול.
בשנים האחרונות החלו מטפלים רבים לשלב התבוננות בתצלומי ילדות בעבודתם. רבים מבינים שהתייצבות מול עדשת המצלמה מספקת הזדמנות לדיאלוג לא-מילולי עמוק, שמצמיח מודעות וחקירה עצמית. בעקבות התבססות הקשר בין הצילום והטיפול, הלך והתרחב העניין במקצוע הפוטותרפיה.
הגדרת הפוטותרפיה
סטיוארט (1978):
"פוטותרפיה היא שימוש בצילום או בחמרים צילומיים בהנחייתו של מטפל מקצועי, במטרה להפחית או להקל על סימפטומים נפשיים ולהביא לצמיחה ולשינוי רגשי-טיפולי." (ע"מ 1)
קראוס ופריירר (1983):
"שימוש שיטתי בדימויים מצולמים או בדימויים של תהליך צילומי (לעתים קרובות בשילוב שפה מילולית) כדי ליצור שינוי חיובי במחשבות, רגשות והתנהגויות המטופלים." (ע"מ 3)
ווייזר (1975):
"בטיפול פוטותרפי משתמשים בצילומים אישיים, צילומי משפחה וצילומים אחרים בנוסף להרגשות, מחשבות, זכרונות ואסוציאציות שאלה מעוררים כמקדמי העמקה, תובנה ושיפור התקשורת בין מטפלים ומטופלים, וכל זאת בהנחיה של אנשי טיפול מקצועיים ומורשים ובאופן שלא ניתן להשגה על ידי מלים בלבד." (ע"מ 22)
ווייזר מבחינה בין צילום בטיפול ובין טכניקות של צילום טיפולי בהקשרים שאינם טיפוליים באופן רשמי – שיטות עבודה טיפוליות שאינן מחייבות התערבות של איש מקצוע טיפולי וננקטות לצורך שיפור המודעות העצמית, להיכרות עם העצמי, לשיפור תקשורת עם בני משפחה ולמטרות קהילתיות למיניהן.
התפתחות המקצוע
הנסיונות הראשונים לגייס את המצלמה בשירות הטיפול הנפשי נעשו במוסדות פסיכיאטריים. ניתן לקבוע, שמקצוע הפוטותרפיה החל להתפתח בו-זמנית בצרפת ובאנגליה בסביבות שנת 1836 (קראוס, 1983), כשנים אחדות לאחר המצאת הצילום. גילמן (1976) מציין, כי בשנת 1852 הציג ד"ר דיאמונד, פסיכיאטר אנגלי וצלם חובב, סדרה של תצלומי פורטרט שנעשו בידי צלמים פגועי נפש לעיני הקהל בלונדון – עדות לשימוש שיטתי ראשון בצילום במסגרת הפסיכיאטרית.
דיאמונד המליץ על שימוש בתצלומים ככלי עזר לטיפול הפסיכיאטרי וצילם בעקביות פגועי נפש. הוא טען שהתצלומים עוזרים לחקור את חזותם של המטופלים ובכוחם להשפיע על דימויים העצמי; הצילום היה בעיניו כנספח לתיק הטיפולי. מאמרו הראשון של דיאמונד בנושא זה הוצג בפני ארגון הרופאים באנגליה בשנת 1856 בצירוף 54 תצלומים המופיעים בספרו של גילמן (1976).
דיאמונד מדבר על מספר יתרונות לשימוש בצילום בטיפול בפגועי נפש:
"התיעוד של מראה המטופלים עשוי לסייע למחקרים שמחפשים ביטוי פיזיולוגי למחלה הפסיכיאטרית. בכוחו לתרום לדימוי עצמי מציאותי יותר של המטופלים. התיעוד החיצוני של המטופל יכול לסייע בהערכת שינויים במהלך הטיפול." (קראוס ופריירר, 1983, ע"מ 29)
בנוסף, מדווח גילמן (1982) על שימוש שעשה קרלין בצילומים במוסד הפסיכיאטרי Asylum בשנת 1858: "תצלומיו של קרלין מדגישים את יכולתם של מטופליו לחזור לעולם שמחוץ לאשפוז, לחזור להיות נורמליים ולהיראות נורמליים." גילמן אף תיעד את הדימוי הסטריאוטיפי של פגועי הנפש בחברה ואת הנזק שהוא מסב להם.
אך למרות התחלות חלוציות אלה, רק בשנות ה-70 המאוחרות של המאה ה-20 החלה הפוטותרפיה להתגבש כתחום טיפולי נפרד, ונכתבה ספרות מקצועית שהאיצה את העניין בה.
תכניות לימוד
קורסים שעסקו בפוטותרפיה נפתחו בכמה אוניברסיטאות בעולם כחלק מתכניות לפסיכולוגיה קלינית ולתרפיה באמנות. "צילום ייעוצי", קורס בהנחייתו של ד"ר דויד קראוס, היה מן הקורסים הראשונים והתקיים במגמה לייעוץ באוניברסיטת קנט סטייט החל משנת 1979.
בהמשך אף נוסד קורס אינטרנטי למטפלים באמנות מטעם הארגון האמריקאי למטפלים באמנות.
פוטותרפיה בישראל
בראשית שנות ה-80 התקיימה בירושלים סדנת פוטותרפיה למטפלים באמנות מטעם יה"ת (הארגון הישראלי לתרפיה ע"י יצירה והבעה) בהנחייתה של גב' לינדה ברמן מאנגליה. בסדנה השתתפו כעשרים מטפלים באמנות, שהתבקשו להביא עמם תצלום אחד מהאלבום המשפחתי. בשנת 1993 תורגם לעברית ספרה של ברמן, "מאחורי החיוך – שימוש תרפויטי בתצלומים" ויצא לאור בהוצאת אח. זהו הספר הראשון בעברית שהוקדש לתחום.
המסלול הראשון ללימודי הפוטותרפיה בישראל
המסלול הראשון בארץ ללימודי הפוטותרפיה נוסד בבית הספר הגבוה לאמנות מוסררה בירושלים בשנת 2003, ביוזמתה של ד"ר בריזיט אנור ובתמיכתו של אבי סבג, מנהל בית הספר. מטרת התכנית היתה הגברת המודעות לצילום כשפה ויזואלית עם איכויות מיוחדות, שניתן לנצלן למטרות חינוך וטיפול רגשי.
התכנית אף הכשירה מטפלים במקצועות הפוטותרפיה, ובתום שלוש שנות לימוד רכשו הסטודנטים כלים לעבודה טיפולית בתמונות וצילום במגוון אוכלוסיות. המסלול מציע שישה סמסטרים עם הרצאות אורח במהלך החופשות. כל סמסטר כולל יום לימודים וחצי במכללה, ויום אחד של התמחות במקומות טיפוליים (פריזם, 2009).
הלימודים בתכנית אורכים שלוש שנים ומאפשרים השלמת תואר שני בלימודי קיץ אינטנסיביים בEuropean Graduate School- שבשווייץ, במסלול אישי. הקורסים מתקיימים במוסררה ומשלבים סדנאות בהנחיית מטפלים מארצות שונות הפתוחות לקהל הרחב. בין הסטודנטים צלמים, פסיכולוגים, מטפלים באמנות ומחנכים, המעוניינים בהעשרה אישית ובשילוב הצילום בעבודתם.
התכנית בנויה על שני יסודות:
– צילום פעיל בפגישה או בין פגישות – צילום כטיפול
– שימוש בתצלומים מוכנים – צילום בטיפול
התכנית הוקמה ע"י אורנה גלס, פסיכותרפיסטית ומטפלת באמנות ובצילום, מונחית ע"י צוות המונה כעשרה מורים ממקצועות הפסיכולוגיה והצילום ומטפלים באמנויות, המשלבים צילום בעבודתם הטיפולית. הלימודים אף כוללים עבודת-שדה (פרקטיקום) והדרכה מלווה. לבית הספר לאמנות מוסררה מחוייבות חברתית עמוקה והוא משפיע על אווירת הלמידה ומעודד תרומה חברתית-קהילתית מצד הסטודנטים ומוריהם.
חזון
המסלול לפוטותרפיה שם לו למטרה להפוך את הצילום לכלי טיפולי רב ערך ולחולל שינוי חיובי בחיי משתמשיו. תפיסת התכנית בנויה על ייחודו של מדיום הצילום, ייחוד הנובע מחלקו בחברה המודרנית ומתרומתו לחברה האנושית ולדימוייה. התכנית מבוססת על האמונה בכוחם של הדימוי הצילומי ושל פעולת הצילום לחולל התבוננות רעננה, נקיטת עמדה ותובנות חשובות מאין כמותן.