אני אנדרטה

"אנדרטה — מבנה בעל ישות עצמאית הניצב בחוצות,
שנועד להזכיר ולהנציח". 1
כמות בלתי נתפסת של אנדרטאות מגדישה את נוף הארץ: אתר
זיכרון אחד על כל 760 מ”ר בממוצע. 2 הריבוי הזה ממסגר
את חיינו בינות לתילי הציווי ”זכור את המתים!” — כל הזמן,
בכל מקום ולנצח. אנחנו מבלים את חיינו תחת משקל הציווי
ההולך ותופח. הנוף הוא נוף הציווי והאופק הולך ומתמלא
אנדרטאות.
לאנדרטאות תפקידים חברתיים–לאומיים רבים: הן יוצרות
מקום להתלכדות ולהמשכיות הזהות הלאומית דרך פיתוח אתוסים
מקומיים, שאותם הן מעבירות מדור לדור כערך חינוכי. כבמות
פולחן לטקסי אמונה, נחמה והתאוששות, נדמה כי חוקי ההתנהגות
בקרבת האנדרטות נוקשים, והטקסים שראוי לקיים לצידן ידועים.
רוב האנדרטאות )אלו שלא נזנחו עם השנים( ממשות את יעודן
באופן מלא פעם בשנה, ביום המיועד לכך, בעזרת טקס רשמי
המתקף את הרלוונטיות של האתר בנוף הזיכרון הקולקטיבי.
אולם גם בשאר ימי השנה וללא טקסט כתוב, במפגשנו התכופים
עם האנדרטאות הן מתאמצות להורות לנו כיצד ראוי להתנהג
למרגלותיהן. תקנון הפעולות הזה משמר את סמכותה של האנדרטה
ומורה לנו מה לזכור ואיך.
יחד עם זאת, ריבוי האנדרטאות במרחב הישראלי הקטן
ממילא, לא מאפשר את המרחק הדרוש לציות. נדמה שלא פעם
הופכים אתרי ההנצחה )במכוון או בעל כורחם( לאתרי פנאי.
האנדרטאות בישראל הפכו זה מכבר למקום מפלט עבור נוער
שרוצה מעט שקט, שולחנות פיקניק הוצבו תחתיהן וילדים
משחקים על גביהן. הסמכות הטקסית של האנדרטה מעומעמת
תדיר על ידי החיים עצמם.
שפע האנדרטאות בנוף המקומי הוליד טקסטים אקדמיים
רבים המנתחים אותן מזוויות שונות, 3 ולצידם מספר לא קטן של
תערוכות המוקדשות לנושא. 4 התערוכה אני, אנדרטה היא ניסיון
מינורי לבחון את היחס שבין הגוף לאתר הזיכרון. לתערוכה זו
נאספו שלושה גופי עבודה אמנותיים המעלים את השאלה: מה
אני כאדם פרטי, כיוצרת, כבת או כבן המקום, עושה במפגש
עם האנדרטה? שלושת גופי העבודה מציעים, כל אחד בדרכו,
לחשוב את האנדרטה בו–זמנית כמרחב מונומנטלי וכמרחב
אנושי. שלוש ההצעות מתקיימות על הציר שבין הלאומי לפרטי,
בין הדומם לחי ובין הנצחי לזמני. הן מתחילות את המחשבה
על המקום מנקודת המוצא של ה–אני )החי( ולא של ה–אנחנו
)מתים וחיים כאחד( ובכך הן מציעות אפשרות לחשוב מחדש את
תפקידיה החברתיים–לאומיים של האנדרטה ואת המשמעות של
הציווי ”זכור את המתים!”
”רציתי שהאנדרטה תהיה חלק מהנוף, והאדם חלק ממנה
כשהוא בתוכה”. 5
העבודה על התערוכה החלה מתוך דיאלוג בן שנה בין אוצרת
התערוכה מיכל בראור לצלם שי כנעני. התערוכה נהגתה בתחילתה
כתערוכת יחיד של כנעני, אולם בהמשך צמחה והפכה לתערוכה
קבוצתית, המרחיבה את שאלת המחקר מן המקרה הפרטי של כנעני
לשאלה עקרונית הבוחנת את היחס שבין הגוף לאתר ההנצחה.
עבודותיו הצילומיות של שי כנעני, בוגר המחלקה לצילום
במוסררה, מסכמות פרויקט נרחב בן שלוש שנים שבו הוא
בודק את היחס בין גופו שלו לאופן שבו משמרת מדינת
ישראל את זיכרון המאבקים המלחמתיים על קיומה ואת
זכר הנופלים במאבקים אלו. שי כנעני הוא גיאוגרף עירוני
המחזיק בתואר שלישי בתכנון ערים ובשירותים ציבוריים עם
התמקדות בחינוך. במילים אחרות, מדובר באדם שהתשוקה
לארץ זורמת בעורקיו. בשלוש השנים האחרונות חורש כנעני
את הארץ לאורכה ולרוחבה, במסע אל אנדרטאות. כשהוא
מגיע אליהן, הוא מצלם בהן את עצמו — דיוקן עצמי עם
אנדרטה, ואולי, דיוקן עצמי כאנדרטה, כ–”האנדרטה”, בהא
הידיעה. במסעו הגיע כנעני למאות אנדרטאות וכמעט לכל
מקום בארץ מדרום הארץ )אנדרטת דגל הדיו באילת( ועד
לצפונה )יד לנופלי הגדוד הראשון של הפלמ"ח במלכיה(. בכל
אתר, ביצע פעולה פרפורמטיבית כלשהי, כאשר הוא מאלתר
ומשחק בגופו דמויות שונות — לעיתים הוא מאמץ את דמותו
של מטייל–מבקר באנדרטה, לעיתים את זו של איש צבא,
לעיתים הוא ללא חולצה, לעיתים מנמנם לצד המבנה, לעיתים
מגיב אליו בתנוחתו ולעיתים נעמד מנגד במופגן.
הניגוד שבין גופו המבוגר של כנעני למבני הזיכרון האלו
מעורר מחשבה. בהופעתו בתצלומים, גופו של כנעני כבר איננו
גופו של החייל הגיבור הנכון אלי קרב; זהו גוף מבוגר ההולך
וקמל, גוף של דור אחר שהמלחמות שבחוץ כבר מאחוריו, ואילו
לפניו משתרעות מלחמותיו עם הזמן המכלה אותו. זהו גוף
שהחיים נתנו בו את אותותיהם, גוף חי, גוף שאיננו שם על מנת
להישאר לנצח. האנדרטאות לעומתו, מזדקרות וקשיחות, עשויות
מחומרים עמידים. הן שם כדי להישאר, כדי לסמן את המאבק
הנושן ואף יותר מכך את הניצחון בו )גם אם ניצחון זה גבה מחיר
ממגש הכסף(. האנדרטאות הן מעבר לזמן, הן אינן פונקציונליות
ולא חיים בתוכן. הן משמרות את המוות בפורמלין, למען יראו
וייראו. הניגוד שנוצר בין הגוף לאנדרטה עומד במרכז העבודה.
אלו תצלומים שנטענים בהומור וכאב, ומציפים שאלות נוקבות
על האופן שבו בני אדם ומדינות מנסים לשמר ולקבע את מה
שבמהותו דינמי ובלתי ניתן לשימור ולקיבוע — הזמן והזיכרון.