בתערוכה זו מוצגות יצירות המתכתבות עם סדרת הצילומים "צמחייה עירונית" שצילם מורל דרפלר ז"ל בין השנים 1983-1984. שלושים ושבע שנים מאוחר יותר, בתערוכה השנתית לזכרו, מגיבים האמנים לסדרה זו ולניסיון של דרפלר לייצר "טבע כפוי" מענפים נטולי שורשים שצילם על גג ביתו. הם מתבוננים על החוץ מתוך המרחב הביתי שלהם, ובוחנים באופנים שונים את יחסי הכוחות ויחסי הגומלין שבין האדם לטבע הסובב אותו. לעיתים הטבע מסתנן ופולש אל היצירה ולעיתים מעשה האמנות הוא שבורא אותו.

העבודות בתערוכה, שנולדו עוד בטרם משבר הקורונה המתמשך, נבחרו בשל נקודות המבט השונות שלהן ביחס לגוף. כולן נוצרו בזיקה לנקודות משבר או שבר, המאפשרות מבט על הגוף כ"אחר" — עירום, חשוף, נטוש.

לאורך השנים מציגה הגלריה החברתית במוסררה תערוכות, המקיימות דיאלוג עם אוסף מוסררה – ארכיון און-ליין, שיצר בית הספר על אודות השכונה, ובו חומרים היסטוריים מאז שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד ימינו אנו: ראיונות עם תושבים, קטעי עיתונות, מסמכים ותצלומים מאלבומי משפחה.

בתהילים קמט נאמר על החסידים: "רוֹמְמוֹת אֵל,
בִּגְרוֹנָם; וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם". פירוש ישיר של
הפסוק מלמד שהחסידים גם הללו וגם אחזו בחרב.
משמעות אחרת גורסת כי באמצעות הרוממות הם
שומרים על עצמם מפני חרב פיפיות. אני מבקשת
להציע פירוש שלישי, המחבר בין רוממות לחרב
פיפיות: "רוממות כחרב פיפיות".

התערוכה עוסקת בדימוי המיסטי של הצילום בישראל, ומהווה מודל לתערוכה גדולה ומקיפה יותר של הנושא המסתורי הזה. הקושר את הופעת האור בצילום עם הופעת האני היוצר כחלק מפעולה פרשנית , פסיכולוגית, המחוברת למיסטיקה הקבלית, כפילוסופיה של צילום.

כמות בלתי נתפסת של אנדרטאות מגדישה את נוף הארץ: אתר
זיכרון אחד על כל 760 מ”ר בממוצע. 2 הריבוי הזה ממסגר
את חיינו בינות לתילי הציווי ”זכור את המתים!” — כל הזמן,
בכל מקום ולנצח. אנחנו מבלים את חיינו תחת משקל הציווי
ההולך ותופח. הנוף הוא נוף הציווי והאופק הולך ומתמלא
אנדרטאות.

במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 19

התערוכה הקבוצתית עוסקת בצילום כפרקטיקה המעלה שאלות על התכנים המצולמים: מקורם, הזכות עליהם והמשמעות התרבותית והפוליטית שהם נושאים בעקבות שיוכם וזאת תוך בחינה של הפרקטיקה עצמה וביטויה בחומר.

במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 19

התערוכה בגלריה ע"ש דרפלר מציגה עבודות צילום, וידאו, מיצב וסאונד ועוסקת דרכן בקו התפר שבין נוכחות להעדר ובין מציאות לפנטזיה. הגבול בין "כאן" ל"שם", תודעות משלימות אשר רגע ההיפרדות ביניהן חמקמק, מציב שאלות על זהות, זיכרון ושייכות.

במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס 19

בחינה של מנגנונים לא מודעים, העברה של רגשות, זיכרון, חוויה ותפיסה. כמו סודות, העבודות בתערוכה נלחשות ממקום של פגיעות ואינטימיות. בעולם של אלימות וטרגדיות בלתי נתפסות, אפשר לראות בעבודות תגובות לתחושת דיסאוריינטציה, תלישות וניתוק.

תערוכה היא פרי שיתוף פעולה בין בית ספר מוסררה לבין איקונה – גלריה לצילום בגטו היהודי בונציה, לרגל 30 שנה לביה"ס ו-500 שנה לגטו. שכונת מוסררה בירושלים ושכונת הגטו בוונציה – שני אתרים שביניהם מרחק גיאוגרפי, תקופתי ונסיבתי ולכאורה אין להם מן המשותף – חולקים זהות תרבותית, אדריכלית ואנושית, שמאפיינה העיקרי הוא רב-קוליות. כל אחד מהם הוא מרחב עירוני עתיק בעל מגוון אנושי וקהילתי, עושר אדריכלי, ריבוי מוסדות חינוך ונוכחות בתי תפילה ודת ששוכנים זה בצד זה.

התערוכה מבקשת לבחון את דמותו שלהמשוטט העכשווי בצילום הישראלי, באמצעות צילומיהם של שישה צלמים בני דורות שונים – שתופסים בעדשה את מונח השוטטות בסביבות ומקומות שונים.

בוגרי בית הספר שבים להציג עבודות בין כתליו, לצד מרציהם לשעבר. כמו טבעת מוביוס – טבעת דו מימדית אשר לה צד אחד בלבד. המעגל עליו נעים היוצרים אינו לינארי, אך גם אינו מחזורי במובן הפשוט של המילה. כך גם התהליכים, לעיתים נסתרים מן העין ולעתים מתגלים וחושפים חלקים ממה שהתרחש כבר.

תערוכת איור הבוחנת את החיבור או חוסר החיבור בין דבר לבין דבר אחר, בין אדם לאדם, בין רעיונות ובין דעות שונות, שכנים ועוברי אורח. החומר שנתפס כ"חוסר חומר", משום שהוא נוסח לתפיסתנו כרווח, הפסקה, מרחק בין הדברים להם נתנו ערך.

בתערוכה "במעלה הגן" יוצגו עבודות אבסטרקטיות מעולם הצומח של ארבעה יוצרים במדיות צילום, וידיאו והדפס רשת. עבודותיהם של הארבעה מציגות שיטוט והתבוננות במרחביו של גן קסום גלוי ונעלם, תוך עיקור המבט ועיכובו, מסע אל גן-מעבדה בו החיים והמוות שלובים זה בזה באווירת אי ודאות.

שנת 1968 היתה מהסוערות ביותר שידעה המאה 20 מאז מלחמת העולם השניה.ב-56 מדינות התחוללו מרידות ומחאות בעיקר של סטודנטים כנגד הפוליטיקה השלטת, מלחמת וייאטנם, זכויות אזרח, פמניזם, החימוש הגרעיני ועוד. הופעתם של הטלביזיה, הרדיו והמגזינים המצולמים הרבים העצימה את הדימויים של התקופה. הסרטים אודיסיאה בחלל של קובריק, הבוגר, תינוקה של רוזמרי, כוכב הקופים הפכו למובילי דרך. היוצרים ג'ימי הנדריקס, ארתה פרנקלין, דונה סאמר, ועוד רבים הובילו מוזיקה חדשה. המחזמר שיער עלה בברודווי. בישראל של אחרי מלחמת ששת הימים ניכרו סימני הזמן. מטוסי אל על החטופים, שידורים ראשונים של הטלוויזיה הישראלית. פרסי ישראל לאלתרמן, לפסל יצחק דנציגר והארכיטקט אידלסון.

שלושה מרכזי אמנות בירושלים: סדנת ההדפס ירושלים, הגלריה החדשה סדנאות האמנים טדי והגלריה ע"ש דרפלר במוסררה – משתפים פעולה בתערוכה ראשונה בהיקפה המציגה תמונת מצב של ההדפס העכשווי בארץ.

שם התערוכה, P=0.5, הוא מונח מעולם ההסתברות, המייצג את ההסתברות הגדולה ביותר לאי-ודאות. התערוכה מפגישה בין מרחבים של אי-ודאות בעולם של ענני מידע אינסופיים.