רוממות כחרב פיפיות

בתהילים קמט נאמר על החסידים: "רוֹמְמוֹת אֵל,
בִּגְרוֹנָם; וְחֶרֶב פִּיפִיּוֹת בְּיָדָם". פירוש ישיר של
הפסוק מלמד שהחסידים גם הללו וגם אחזו בחרב.
משמעות אחרת גורסת כי באמצעות הרוממות הם
שומרים על עצמם מפני חרב פיפיות. אני מבקשת
להציע פירוש שלישי, המחבר בין רוממות לחרב
פיפיות: "רוממות כחרב פיפיות".
חרב פיפיות היא חרב החדה בשתי קצותיה,
ובהשאלה, פעולה העלולה להוביל לתוצאה הפוכה
מן המבוקש: יתרון שהופך לחיסרון. איכות זו אני
מוצאת במה שאכנה תצלומי ה"רוממות" של מורל
דרפלר, שמתאפיינים במבע דיאלקטי של הגבהה
והנמכה. לביאה ניצבת על כן צר ומאורך שמתקשה
להכיל אותה בשל מידותיה. הגבהתה נראית כניסיון
הימלטות, קיפאון מחשש לנפילה, אך גם כאיכות
מדיומלית של פסל המאדיר את נושאו: רוממות
הטבע ומנוסתו. בעבודה אחרת נראה אדם השוכב
על קובייה מלבנית; רגליו וראשו, הפונים כלפי
מעלה, שרויים באוויר, רק גבו נתמך. מעליו חג מטוס
ולצידו עומדת ציפור כנף. הצילום אפוף בתחושת
חוסר נוחות שמייצרת ההגבהה, כ"עלייה" וקוץ בה.
לא הכרתי את מורל דרפלר. עבודותיו מעידות
על רצינות וחומרה ועל עניין עמוק ביחסי טבע־
תרבות. בהקשר של התערוכה, נוכל לחשוב על
"הדיאלקטיקה של הנאורות" כמודל של יחסי טבע
ותרבות, שבו יתרון הופך לחיסרון: עליונות האדם
)התבונה( על הטבע שהובילה לשעבוד משולש של
טבע־אדם־חברה.
הצילום גם הוא מעין "חרב פיפיות". כהמצאה
מערבית שבה יש לאור תפקיד משמעותי, הייתה
המצלמה שותפה בכיבוש המזרח על ידי המערב,
בעיקר מבחינה תודעתית־מושגית. השילוב של
הארה ועליונות עולה בקנה אחד עם הפילוסופיה
המערבית הקלאסית שביכרה בהירות מושגית על
פני החומר. עם זאת, כ"רישום באור" מציע הצילום
נקודת מבט שונה, שכן השחור הוא המרחב שבו
נאגר האור בצילום ואילו מן הלבן הוא נעדר.
עבודות האמנות והתצלומים המוצגים בתערוכה
מצליחים להפוך את היוצרות ולהעמיד את בעלי
הכוח במצבי מצוקה )מטאפורית כמובן( המערערים
וחושפים פערים בחד משמעותה של המציאות.